עמנואל רוזנצוייג כותב בבלוג על טחינת אלארז

 

באחת הטיסות לניו יורק, נכנסה פתאום דיילת מקסימה לקוקפיט, עם חיוך ממיס.
בידה האחת הציעה סלט ירקות סטנדרטי של מטוסים, ובידה השנייה קופסת טחינה.

זהו היה תחילתו של סיפור אהבה.

לנה הציעה לנו להוסיף את הטחינה הגולמית לסלט.
אני לא זוכר שראיתי עד היום טחינה גולמית באיזו שהיא טיסה, אך עד מהרה מתברר לי שמשפחתה של לנה היא בכלל בעלת מפעל הטחינה וחלווה אל-ארז שבנצרת.

איזו חגיגה. פתאום הסלט הפשוט הפך למעדן, כשהטחינה העשירה בעלת הטעם העמוק כל כך, מלטפת את הירקות שכבר שכחו מאיפה הם באו ועודדה אותם למאמץ טעם אחרון.

הייתי צריך להתאפק ממש לא לצלול עם כפית ישר לתוך אריזת הטחינה.
תמיד נמשכתי אל הטחינה כחומר גלם לקשת רחבה מאד של מאכלים, אולם הפעם התאהבתי באמת.
החלטתי בהזדמנות הראשונה לבקר במפעל המשפחתי ולגלות את סוד הטחינה המשובחת הזו.

בין מוסכים ומפעלים אחרים בנצרת, נשאבנו למפעל בעקבות הריח המשכר של השומשום הקלוי.
צוות גברי עובד בשקט, מטפל בתנורי הקלייה ומכתשי הטחינה ומעמיס משטחים של טחינה, חלק ליצוא וחלק לרשתות מכירה נבחרות (לצערי לא לכל הרשתות, עדיין. רשימת חנויות אפשר למצוא בסוף הפוסט).
את הצוות הזה מנהלת ג'וליה זאהר, אמה של לנה. אשה אלגנטית ומטופחת, נעימת מראה ורהוטה מאד. ברור שיש כאן סיפור מעניין, מעבר לטחינה איכותית.

ג'וליה בכלל עסקה בחינוך והוראה ומעולם לא חלמה לנהל מפעל טחינה.
אולם החיים הביאו אותה בכח לקבל אחריות על המפעל, לאחר שבעלה נפטר לפני 8 שנים.
בצעד אמיץ היא החליטה לעשות הסבה מקצועית ולצלול לתוך עולם גברי של ניהול מפעל יצרני. עולם גברי בכל מגזר, כל שכן במגזר הערבי.
ג'וליה מספרת לנו בפרוטרוט את הדרך שעשתה, החששות, ההתמודדויות האנושיות והטכניות ותוך כדי כך גם פורסת בפנינו את עולם ייצור הטחינה והאתגרים שנישאים בו.

אנו נכבשים בקסמה של האישה החזקה והמיוחדת הזו ואז אני נזכר בבתה, הדיילת שבתמימות יצרה את הקשר הנהדר הזה. יש עתיד.

 

להמשך הכתבה ותמונות מהביקור במפעל לחץ על הקישור


  http://www.sh-taim.co.il/kithcef/local-recomendations/item/143-el-arz-tahinni